English  עברית  ქართული  Русский  

הולנד הכריזה על רמה שנייה של מחסור במים

הולנד הכריזה על רמה שנייה של מחסור במים

הולנד העלתה את רמת התגובה הלאומית לבצורת לשלב השני — ״מחסור מים בפועל״ — בעקבות ירידה חדה בזרימת נהר הריין ועלייה בצריכה עקב גל החום. אספקת מי השתייה טרם נפגעה, אך הרשויות מגבילות שאיבת מים, מצמצמות את פתיחת הסכרים והתאים, מזרימות מים מתוקים למערב המדינה ונערכות לסגירה זמנית של תעלת טוונטה לתנועת כלי שיט.

רמה שנייה אינה מצב חירום לאומי

ממשלת הולנד עברה ב-16 ביולי 2026 מרמת הכוננות הראשונה — ״איום למחסור״ — לרמה השנייה, המוגדרת רשמית כ״מחסור מים בפועל״.

אין מדובר בהפסקת אספקת המים לתושבים ואף לא בהכרזה על מצב חירום לאומי. העלאת הרמה משמעותה שהמשאבים הזמינים כבר אינם מספיקים לכיסוי כל הצרכים ללא חלוקה מבוקרת וקביעת סדרי עדיפויות קפדניים יותר.

ועדת התיאום הלאומית לחלוקת מים מאגדת את Rijkswaterstaat, רשויות המים האזוריות, המחוזות, תאגידי מי השתייה ומשרדי הממשלה הרלוונטיים. גופים אלה קובעים לאן לנתב את המאגרים המוגבלים ואילו צעדים להפעיל באזורים השונים.

הממשלה מדגישה כי מי השתייה ממשיכים להיות זמינים. לא הוטל איסור ארצי גורף על השקיית גינות, מילוי בריכות או צרכים ביתיים אחרים, אך חברות המים ממליצות להימנע מצריכת יתר, במיוחד בשעות שיא הביקוש.

רשת CNN דיווחה על נהרות שהתייבשו בחלקם, קרקעיות שנחשפו ובתי סירה ששקעו חלקית בבוץ. מראות אלה ממחישים את חומרת ירידת המפלס, אך אינם מעידים כשלעצמם על נזק מבני לבתים: תושבים באחד היישובים ציינו כי מבנים אלה מתוכננים לתנודות עונתיות, אם כי בשנת 2026 השפל החל מוקדם מהרגיל.

זרימת הריין שברה שיא שלילי לחודש יולי

ספיקת המים הממוצעת ביממה של הריין ליד לוביט (Lobith), סמוך לגבול גרמניה–הולנד, צנחה ב-15 ביולי ל-771 מ״ק לשנייה. זהו הנתון הנמוך ביותר שנרשם בחודש יולי מאז תחילת המדידות בנקודה זו.

יש לדייק: אין מדובר בשפל היסטורי מוחלט לכל ימות השנה. בעבר ירדה זרימת הריין לרמות נמוכות יותר, אך הדבר התרחש בשלבים מאוחרים יותר של העונה או בתקופות שבהן תנועת המים הוגבלה בשל קרח.

השיא השלילי הקודם לחודש יולי נרשם במהלך הבצורת של 1976. עד 16 ביולי עמדה הזרימה על כ-750 מ״ק לשנייה, לעומת כ-1,000 מ״ק בתחילת החודש. בתוך שבועיים בלבד הצטמצם נפח המים בכרבע.

השפל בזרימה אינו נובע אך ורק מתנאי מזג האוויר בהולנד עצמה. נהר הריין ניזון משטחי שווייץ, גרמניה, צרפת ומדינות נוספות. אביב שחון, טמפרטורות גבוהות, הפשרת שלגים מוקדמת והצטמקות הקרחונים מפחיתים את כניסת המים לאורך כל אגן הניקוז במהלך הקיץ.

הולנד שוכנת בחלקו התחתון של האגן, ואינה יכולה לפצות על גירעון מתמשך במעלה הנהר באמצעות משאבות, תעלות וסכרים פנימיים בלבד. במכון Deltares סבורים כי הסתגלות למצב תחייב ניהול משותף של משק המים לאורך כל אגני הריין והמאס.

יוני הגשום לא מנע בצורת הידרולוגית

במבט כלל-ארצי, יוני 2026 לא היה חודש שחון בהולנד. במהלך החודש ירדו כ-85 מילימטרים של משקעים, לעומת ממוצע אקלימי של 65 מילימטרים.

עם זאת, רוב הגשמים ירדו במחצית הראשונה של החודש באופן בלתי אחיד, בעיקר בסופות רעמים מקומיות. באזורי חוף מסוימים ובאיי ואדן כמות המשקעים הייתה נמוכה בהרבה מהממוצע. במחצית השנייה של יוני הובילו ימים שמשיים וחמים לאידוי מואץ.

בנוסף, הנתון הממוצע של הולנד אינו משקף את המתרחש באגנים הבינלאומיים של הריין והמאס. אפילו ממטרים עזים בתוך גבולות המדינה אינם יכולים לשקם במהירות את מפלס הנהרות הגדולים כאשר באלפים, בגרמניה ובצרפת שורר מחסור חמור במים.

לפיכך, חודש המוגדר כגשום בסטטיסטיקה הלאומית יכול להתקיים לצד אדמה יבשה באזורים מסוימים, מפלסי מי תהום נמוכים ובצורת הידרולוגית בנהרות המרכזיים.

מי הים המלוחים חודרים לפנים הארץ

כאשר זרימת הנהר חזקה, לחץ המים המתוקים בולם את חדירת מי הים הצפוני. אך ככל שזרם הריין נחלש, המליחות חודרת עמוק יותר אל שפכי הנהרות, התעלות ומי התהום בחלקה המערבי של המדינה.

תהליך ההמלחה מסכן נקודות שאיבה של מים מתוקים, קרקעות חקלאיות, שמורות טבע ומפעלי תעשייה. גידולים חקלאיים רבים רגישים במיוחד אפילו לעלייה מתונה ברמת המליחות.

החל מ-17 ביולי פתחה Rijkswaterstaat באופן חלקי את סכר הגשטיין (Hagestein). דרכו מוזרמים לנהר לק (Lek) בין 20 ל-25 מ״ק מים מתוקים בשנייה כדי לייצר חיץ באזור רוטרדם ולבלום את התפשטות המלח דרך הנהרות לק והולנדסה אייסל (Hollandse IJssel).

אספקה נוספת מועברת מנהר הוואל (Waal) דרך תעלת אמסטרדם–ריין. ניתוב זה מסייע לאזורי המערב אך מוריד במעט את מפלס הוואל, ולכן הרשויות מאפשרות מעבר של הכמות הנדרשת בלבד דרך הגשטיין.

במקביל פועלת מערכת עמידה לאקלים לאספקת מים, המאפשרת להזרים מים מתוקים למחוזות המערב דרך תעלות ותחנות שאיבה חלופיות, כאשר נקודות השאיבה השגרתיות נעשות מלוחות מדי.

ענף הספנות סופג מגבלות נוספות

ירידת מפלס הנהרות מפחיתה את עומק השוקע המותר של כלי השיט. ארבות נאלצות להעמיס פחות דלק, עפרות, חומרי בנייה, תוצרים כימיים ותוצרת חקלאית כדי לא לפגוע בקרקעית.

הפחתת המטען מייקרת את עלות השינוע לכל טון. כדי להוביל את אותה כמות סחורה נדרשים יותר סבבים או כלי שיט נוספים, מה שמגדיל את הוצאותיהן של חברות תעשייה ולוגיסטיקה.

תאי השיט באזורים מסוימים נפתחים בתדירות נמוכה יותר, שכן בכל כניסה של כלי שיט עלולים מי ים לחדור למים המתוקים. כתוצאה מכך מתארך זמן ההמתנה בנתיבים, כולל בטרנאוזן (Terneuzen) ובאימאודן (IJmuiden).

בעקבות הדיווח של CNN הוחרפו המגבלות. הממשלה הודיעה ב-23 ביולי כי החל מהשעה 12:00 ב-25 ביולי ייסגרו תאי השיט באפדה (Eefde), המהווים שער כניסה לרשת תעלות טוונטה, לתנועת כלי שיט באופן זמני.

כמו כן נאסרה שאיבת מים מתעלת טוונטה לצורכי השקיה חקלאית. הרשויות מנסות לשמור על מפלס שלא יפחת מ-9.10 מטרים מעל גובה פני הים באמסטרדם בקטע שבין אלמלו לדה האנדריק (Almelo – De Haandrik). ירידה נוספת עלולה לגרום לשקיעת הסוללה, המשמשת גם כסכר מגן מפני הצפות.

תחרות בין חקלאות לטבע על מים מתוקים

הרשויות המקומיות מגבילות את שאיבת המים מנחלים, תעלות, נהרות ומאגרים תת-קרקעיים. הכללים משתנים ממחוז למחוז, ולכן איסור ההשקיה אינו אחיד בכל רחבי המדינה.

הפגיעים ביותר הם אזורי האדמות החוליות במזרח ובדרום, שבהם המים מחלחלים במהירות לשכבות העמוקות, וכן שטחים חקלאיים בקרבת החוף הסובלים מהמלחה.

המחסור במים עלול לפגוע ביבול תפוחי האדמה, הירקות, הפירות וגידולים נוספים. חומרת ההשפעה תלויה באזור, בסוג הצמח, במשך תקופת היובש ובאפשרות להוביל מים ממקור חלופי.

התייבשות ממושכת של קרקעות כבול וחרסית עלולה להביא לשקיעת קרקע ולפגיעה ביסודות מבנים. באזורי טבע מתייבשים נחלים, בריכות קטנות וביצות, וחלק מהנזקים למערכות האקולוגיות עשויים להיות ארוכי טווח.

בחלוקת המשאבים פועלת הולנד לפי מדרג עדיפויות שנקבע בעקבות משבר 2003. בראש סולם העדיפויות עומדים יציבות הסכרים, מניעת שקיעה בלתי הפיכה של הקרקע והגנה על ערכי טבע רגישים במיוחד.

התחממות המים מרעה את מצב הנהרות

טמפרטורת המים בריין ובמאס התקרבה בעת פרסום הדיווחים ל-25 מעלות. מים חמים מחזיקים פחות חמצן מומס, מה שיוצר עקה חמורה לדגים וליתר היצורים המימיים.

סוכנות Rijkswaterstaat דיווחה על התפשטות מוגברת של אצות כחוליות ומקרים ראשונים של תמותת דגים. הזרימה הנמוכה גורמת גם לעלייה בריכוז החומרים המזהמים ופוגעת ביכולת השטיפה הטבעית של גופי המים.

מפעלי תעשייה משתמשים במי עיליים לצורכי קירור ומחזירים אותם כשהם חמים יותר. בימי שרב מוסמכות הרשויות להגביל את השאיבה או את הזרמת המים החוזרים כדי למנוע התחממות נוספת.

עבור הציבור, הסיכון המיידי אינו נוגע למי השתייה אלא לרחצה במקווי מים פתוחים. הרשויות ממליצות לבדוק את האזהרות הרשמיות בנוגע לאיכות המים ולנוכחות אצות לפני היציאה לאגמים ולחופים.

שינויי האקלים מעצימים את היובש באמצעות אידוי

מחקר של World Weather Attribution מ-23 ביולי בחן שני אזורים נרחבים באירופה. הולנד נכללה באזור המזרחי יחד עם גרמניה, שווייץ ומדינות באגן הים הבלטי.

באזור נרחב זה, מחסור בלחות הקרקע בין ינואר ליוני צפוי בתנאי האקלים הנוכחיים אחת ל-15 שנים בקירוב. בעולם שהתחמם ב-1.4 מעלות, תופעה זו הפכה לסבירה פי 11 לערך.

אין לפרש ממצא זה כמדד מדויק לשטחה של הולנד בלבד. החוקרים מדגישים כי הנתונים מייצגים ממוצע על פני אזורים נרחבים ואינם משקפים בהכרח הבדלים מקומיים.

הגורם האקלימי המרכזי הוא הגידול בפוטנציאל האידוי: אטמוספירה חמה יותר שואבת לחות מהר יותר מהאדמה ומהצמחים. לכן, גם בהיעדר ירידה ארוכת טווח בכמויות המשקעים, עומס החום עלול להחמיר משמעותית את הבצורת החקלאית והאקולוגית.

עבור האזור המזרחי של אירופה, התנאים שיוצרים פוטנציאל אידוי כה גבוה הפכו לסבירים פי 40 בקירוב. זהו מדד נפרד שאין לבלבל בינו לבין ההערכה בדבר עלייה של פי 11 בסבירות למחסור בלחות הקרקע.

אספקת המים נותרה יציבה לפי שעה

בממשלה וב-Deltares מבהירים כי בשלב הנוכחי אין סכנה לאספקת מי השתייה הארצית. בעקבות אירועי הבצורת של 2018 ו-2022, הרחיבו חברות המים והרשויות את ההיערכות לתקופות חמות.

עם זאת, במקרה של בצורת ממושכת עשויות מערכות אזוריות מסוימות להיתקל בקשיים מקומיים. ביקוש ביתי מוגבר בשעות הבוקר והערב יוצר עומס כבד על מכוני הטיהור, תחנות השאיבה ורשתות הצנרת.

האתגר אינו מתמצה רק בכמות המים אלא גם באיכותם. המלחה, זיהום, טמפרטורה גבוהה ומפלס נמוך במקורות העיליים עלולים להקשות על שאיבת המים וטיהורם.

נכון לעכשיו, מסתפקות הרשויות בהמלצות לחסכון במים ובאיסורים נקודתיים. המעבר לרמה השנייה מבטא הידוק של התיאום הלאומי, אך אינו מחיל באופן אוטומטי הגבלות זהות על כלל אזרחי המדינה.

הולנד תידרש לאגור מים ולנקזם בו-זמנית

מערכת ניהול המים של הולנד הוקמה מבחינה היסטורית בראש ובראשונה כדי להגן על שטחים נמוכים מפני הצפות ולנקז במהירות עודפי גשמים.

שינויי האקלים מציבים כעת אתגר הפוך: לאגור יותר מים בחודשים הגשומים כדי להשתמש בהם בקיץ. עם זאת, לא ניתן לאגור את מלוא זרימת החורף, שכן מפלס גבוה מדי בנהרות, באגמים ובתעלות מגביר את סכנת השיטפונות.

מאגר החירום הלאומי הראשי נותר ימת אייסלמיר (IJsselmeer). לקראת עונת היובש נשמר בה ובימת מרקרמיר (Markermeer) הסמוכה מפלס גבוה במיוחד כדי לצבור נפח נוסף של מים מתוקים.

צעדי ההסתגלות העתידיים כוללים שיקום ביצות ומישורי הצפה, שיפור כושר ספיגת המים של הקרקע, אגירה זמנית של מי גשמים, צמצום דליפות ושימוש יעיל יותר במים בחקלאות ובתעשייה.

המגבלה העיקרית נותרת התלות החוצה-גבולות. מי הריין והמאס זורמים דרך מספר מדינות, ולכן החלטות על השקיה, מאגרי מים, צריכה תעשייתית וחלוקת משאבים במעלה הזרם משפיעות ישירות על כמות המים המגיעה להולנד.

כפי שמציינים מומחי International Investment, הרמה השנייה של המחסור אינה מהווה עדיין משבר באספקת המים לבתים, אך היא כבר גורמת להפסדים כלכליים ומאלצת את הרשויות להכריע בין צרכנים מתחרים. סכרים, משאבות ותעלות מאפשרים לנתב מחדש את המים הקיימים, אך אין בהם כדי להחליף את הירידה בזרימת הנהרות הבינלאומיים. סגירת תעלת טוונטה ממחישה כי הבצורת פוגעת כעת לא רק בחקלאות ובטבע, אלא גם בתשתיות התחבורה. ללא הפחתת הביקוש והרחבת יכולות האגירה של מים מתוקים, הגבלות מסוג זה עלולות להפוך לחלק בלתי נפרד מכל עונת קיץ.