האיחוד האירופי מקדם הקמת מרכזי החזרת מהגרים מחוץ לגבולותיו
קבוצת מדינות אירופיות מקווה להקים את מרכז החזרת המהגרים הראשון מחוץ לגבולות האיחוד האירופי בשנים 2026–2027. תחזית זו הוצגה על ידי ראש ממשלת דנמרק, מטה פרדריקסן. התקנות החדשות של האיחוד האירופי מאפשרות להעביר למדינות שלישיות אזרחים זרים השוהים שלא כדין באיחוד וקיבלו החלטת החזרה. עם זאת, המדינה המארחת, התקציב ומועד ההשקה הסופי טרם נקבעו.
דנמרק צופה השקת מרכז ראשון עד 2027
מטה פרדריקסן הצהירה בפני Financial Times כי ״קואליציית המעוניינים״ בתמיכת הנציבות האירופית עשויה להקים את מרכז ההחזרה הראשון מחוץ לאירופה בתוך שנה. היא ציינה את התקופה של 2026–2027, אך לא נקבה בשמות המדינות שעמן מתנהל משא ומתן.
זוהי תחזית פוליטית ולא לוח זמנים מאושר של האיחוד האירופי. אף אתר טרם נבחר רשמית, ההסכם עם המדינה המארחת לא פורסם, והמימון למתקן ספציפי טרם אושר.
המונח return hub, או ״מרכז החזרה״, מתייחס בראש ובראשונה למתקן במדינה שלישית שאליו ניתן להעביר אנשים שאיבדו את הזכות להישאר באיחוד האירופי. מרכז כזה עשוי לשמש תחנת ביניים לפני שליחה נוספת לארץ המוצא, או אתר שהייה סופי אם המדינה המארחת תסכים להעניק לאדם שהייה חוקית.
הכללים החדשים אינם חלים על כל המהגרים
כותרות על ״מרכזים למהגרים״ עלולות ליצור את הרושם שהאיחוד האירופי מתכוון לשלוח לחו״ל את כל המגיעים או את כל מבקשי המקלט. התקנות המוסכמות נוגעות לאזרחי מדינות שלישיות השוהים שלא כדין באיחוד האירופי וקיבלו החלטת החזרה.
קטגוריה זו עשויה לכלול אנשים שבקשות המקלט שלהם נדחו סופית, זרים שתוקף אשרותיהם פג, ואנשים אחרים שאין להם בסיס חוקי להמשך שהייתם.
חל איסור להעביר קטינים בלתי מלווים למרכזים מחוץ לאיחוד. מותר לחתום על הסכמים אך ורק עם מדינות המכבדות את המשפט הבינלאומי, את זכויות האדם ואת עקרון ה״נון-רפgroupement״ (אי-החזרה) — האיסור לגרש אדם למקום שבו הוא עלול להסתכן ברדיפה, עינויים או יחס בלתי אנושי.
פרדריקסן מעוניינת ללכת רחוק יותר ולהשתמש במרכזים חיצוניים גם עבור חלק מהאנשים שזה עתה מגיעים לאירופה ומגישים בקשות מקלט. היא הודתה כי היקף המערכת העתידית טרם סוכם. טיוטת תקנות ההחזרה הנוכחית כשלעצמה אינה יוצרת הליך כולל לבחינת בקשות מקלט חדשות מחוץ לאיחוד האירופי.
הפרלמנט האירופי תמך ברפורמה, אך ההליך טרם הושלם
מועצת האיחוד האירופי והפרלמנט האירופי הגיעו להסכם ראשוני ב-1 ביוני 2026. הפרלמנט האירופי אישר את הנוסח המוסכם ב-17 ביוני: 418 חברי פרלמנט הצביעו בעד, 218 נגד, ו-30 נמנעו.
התקנות עדיין צריכות לעבור אימוץ רשמי על ידי מועצת האיחוד האירופי לאחר בדיקה משפטית-לשונית ולהתפרסם בכתב העת הרשמי (Official Journal). נכון ל-22 ביולי, התיק החקיקתי עדיין היה בסטטוס של הליך שטרם הושלם והמתין לעמדת המועצה בקריאה ראשונה.
ההוראות הנוגעות למרכזי החזרה, הערכת גיל של קטינים ושיתוף פעולה חיצוני אמורות להיכנס לתוקף מיד עם כניסת התקנות לתוקף. עבור שורה של כללים אחרים נקבעה תקופת מעבר של 12 חודשים.
לכן, האמירה כי ״החקיקה כבר בתוקף״ אינה מדויקת כרגע. הבסיס המשפטי הוסכם פוליטית וזכה לתמיכה בפרלמנט האירופי, אך כניסתו הסופית לתוקף טרם התרחשה.
הכרה הדדית בהחלטות תישאר וולונטרית
בגרסה קודמת של המאמר נפלה טעות: נטען כי החל מיולי 2027 כל מדינות האיחוד האירופי יחויבו להכיר באופן אוטומטי בהחלטות החזרה שהוצאו על ידי מדינות אחרות ולבצען.
אפשרות זו נדונה בשלב מוקדם יותר, אך בהסכם הפוליטי הסופי המנגנון נותר וולונטרי. צו ההחזרה האירופי החדש יכלול מידע סטנדרטי שיאפשר למדינה אחת להכיר בהחלטה של מדינה אחרת, אולם אכיפה מחייבת טרם הונהגה. הנציבות האירופית צריכה להעריך את פעילות המנגנון לכל המאוחר שלוש שנים לאחר כניסת התקנות לתוקף, ובמידת הצורך להציע להופכו למחייב.
תקופת המעצר עשויה להגיע עד 30 חודשים
אדם שקיבל החלטת החזרה יחויב לשתף פעולה עם הרשויות, למסור מסמכים ולא לשבש את ההליך. מעצר מותר רק לאחר הערכה פרטנית, למשל במקרה של חשש להימלטות, סירוב לשתף פעולה או איום ביטחוני.
תקופת המקסימום הבסיסית תעמוד על 24 חודשים. ניתן יהיה להאריכה לכל היותר בשישה חודשים נוספים, אם ישתנו הנסיבות, יתגלה מידע חדש או ישתפר שיתוף הפעולה עם מדינה שלישית. חלופות מעצר עשויות לכלול התייצבות ורישום קבועים, מגורים בכתובת מסוימת, ערבות כספית או פיקוח אלקטרוני.
תקופה זו עולה באופן ניכר על המקסימום של 18 חודשים הקבוע בהנחיה הנוכחית. ארגוני זכויות אדם חוששים כי המתקנים בחו״ל עלולים להפוך למקומות כליאה ממושכים, במיוחד אם מדינת המוצא מסרבת לקבל את האדם.
לדנמרק מעמד משפטי מיוחד
דנמרק מקדמת במרץ את המודל החדש, אך בשל החרגה בתחום המשפט וענייני הפנים היא אינה משתתפת בחקיקת ההגירה של האיחוד האירופי באותם תנאים כמו רוב המדינות.
ההצעה מפתחת את חקיקת שנגן. לאחר ההחלטה הסופית של המועצה, יהיה על דנמרק לקבוע בתוך שישה חודשים אם להטמיע את ההוראות הרלוונטיות במשפט הלאומי שלה.
כך, קופנהגן יכולה לקחת חלק בהקמה הפוליטית והמעשית של מרכז בחו״ל, אך יישום התקנות הכלל-אירופיות בתוך דנמרק דורש החלטה נפרדת.
היוזמה זכתה לתמיכת מנהיגי 19 מדינות
ב-19 ביוני שלחו מנהיגי 19 מדינות מכתב משותף לנשיאי המועצה האירופית והנציבות האירופית. על המסמך חתמו נציגי דנמרק, איטליה, אוסטריה, בלגיה, בולגריה, קפריסין, צ׳כיה, אסטוניה, יוון, הונגריה, לטביה, ליטא, מלטה, הולנד, פולין, רומניה, סלובקיה, סלובניה ושוודיה.
הכותבים קראו ליישם בהקדם האפשרי פתרונות בשיתוף מדינות שלישיות, להבטיח תמיכה כספית מטעם הנציבות האירופית ולרתום את נציבות האו״ם לפליטים ואת ארגון ההגירה הבינלאומי.
החתימות אינן מעידות על כך שכל 19 המדינות ישתתפו באותו פרויקט. הסכם על מרכז יכול להיחתם על ידי מדינה בודדת או קבוצת מדינות. המשא ומתן עם שותפות פוטנציאליות נותר באחריות הממשלות הלאומיות, ולא של הנציבות האירופית.
חמש מדינות מפתחות מודל משותף
אוסטריה, דנמרק, גרמניה, יוון והולנד פועלות יחד לקראת אפשרות של הקמת מרכזי החזרה מחוץ לאיחוד האירופי. הולנד גם דנה עם דנמרק, מלטה ושוודיה בקונספט נפרד לבחינת בקשות מקלט בחו״ל. מדובר בשני מנגנונים שונים שאין לבלבל ביניהם.
בדיונים מקצועיים ופוליטיים הוזכרו רואנדה, אוגנדה ואוזבקיסטן, אך אף אחת ממדינות אלו לא אושרה כמיקום של המרכז הראשון. הולנד נסוגה מפרויקט שנדון בעבר עם אוגנדה בעקבות חילופי שלטון, וההסכם של אוסטריה עם אוזבקיסטן בנושא שיתוף פעולה בהגירה אינו מהווה עדיין חוזה להקמת מרכז החזרה מלא.
נציב זכויות האדם של מועצת אירופה מסר כי חמש הממשלות מקוות להגיע להסכמה על פרויקט קונקרטי עד סוף שנת 2026 ולעבור ליישום במהלך 2027. נתון זה מאשר את קיומה של עבודה מעשית, אך אינו מבטיח עמידה בלוח הזמנים.
שיעור ההחלטות שבוצעו עמד על כ-28%
בשנת 2025 הגיע שיעור ההחזרות בפועל לכ-28% — הנתון הגבוה ביותר מזה עשור. עם זאת, יותר משבע מתוך עשר החלטות יציאה עדיין לא הובילו להחזרה רשומה.
המכשולים העיקריים נותרו חוסר היכולת לאמת אזרחות, סירוב מדינות המוצא להנפיק מסמכים או לקבל את אזרחיהן, היעלמות האדם מעיני הרשויות ואיסור על גירוש לתנאים מסוכנים.
המדד אינו מדויק לחלוטין: לאדם אחד עשויות להינתן מספר החלטות, וחלק מהעזיבות הוולונטריות אינן נכללות בסטטיסטיקה. לכן, הנתון של 28% משקף את ההיקף הכולל של הבעיה, אך אינו מאפשר להעריך ישירות את יעילותה של כל מדינה.
המימון טרם אושר
פרדריקסן פועלת לכך שהאיחוד האירופי ישתתף במימון המרכזים מחוץ לגבולותיו. קבוצת 19 המדינות קראה אף היא לנציבות האירופית להקצות תקציבים לפרויקטים מסוג זה.
בשיחות על תקציב האיחוד האירופי לשנים 2028–2034 נבחנת האפשרות לממן ״פתרונות חדשניים״ בתחום ההגירה באמצעות כלי מדיניות חוץ. ה-Financial Times דיווח כי עבור כלל התחום החיצוני של מדיניות ההגירה — שעשוי לכלול פוטנציאלית גם מרכזי החזרה — ניתן יהיה להפנות עד 20 מיליארד אירו לאורך שבע שנים. אין מדובר בתקציב עבור מרכזים ספציפיים ואף לא בסכום שאושר סופית.
מועצת האיחוד האירופי גיבשה ביולי עמדת משא ומתן חלקית בלבד בנוגע למימון עתידי של הגירה, גבולות וביטחון פנים. מגבלות כספיות ספציפיות הוחרגו ממנה ויהיו תלויות במשא ומתן הסופי על התקציב הרב-שנתי.
לפיכך, הקביעה כי ״המרכזים ימומנו על ידי האיחוד האירופי״ היא עדיין נחרצת מדי. נכון יותר לומר כי המדינות חותרות למימון אירופי וכי ההיתכנות המשפטית לכך נבחנת.
המודל האיטלקי באלבניה נותר דוגמה שנויה במחלוקת
איטליה כבר הקימה באלבניה מתקנים למעצר ולהחזרת מהגרים. הם ממוקמים בשטח אלבני, אך פועלים תחת סמכות שיפוט איטלקית. מודל זה אינו זהה לחלוטין למרכזי ההחזרה העתידיים, אשר עשויים לפעול על בסיס הסכם עם המדינה המארחת ולהפוך למקום שהייה סופי.
באפריל וביוני 2026 הגיעו פרקליטי בית הדין של האיחוד האירופי למסקנה כי הצבת מתקנים איטלקיים מחוץ לגבולות האיחוד עשויה לעלות בקנה אחד עם הדין האירופי, בתנאי שמובטחות לאנשים כל ההגנות הקבועות בו. מדובר בחוות דעת משפטיות מקדמיות, ולא בפסיקות סופיות של בית הדין.
משום כך, לא ניתן להציג את המודל האיטלקי-אלבני ככזה שכבר הוכר באופן סופי כחוקי ברמת האיחוד האירופי.
זכויות האדם יישארו המגבלה העיקרית
סוכנות האיחוד האירופי לזכויות יסוד הצהירה כי מרכזי ההחזרה אינם צריכים להפוך ל״אזורים נטולי זכויות״. להפעלתם נדרשים החלטה פרטנית בת-אכיפה, ציות לדיני האיחוד האירופי, הסכם עם המדינה המארחת, תנאי כליאה חוקיים ופיקוח בלתי תלוי.
ב-16 ביולי שיגר נציב מועצת אירופה לזכויות אדם, מייקל או׳פלהרטי, פניות לאוסטריה, דנמרק, גרמניה, יוון והולנד. הוא דרש לכלול הערכת סיכונים, זכות ערעור אפקטיבית, פיקוח עצמאי וחלוקת אחריות ברורה בגין הפרות אפשריות.
הקמת מתקן מחוץ לגבולות האיחוד האירופי אינה פוטרת כשלעצמה את הרשויות האירופיות מאחריות. אם מדינה מארגנת את ההעברה, מממנת את השהות ומפקחת על ההליך, היא עשויה לשאת באחריות לתוצאות צפויות הנוגעות לזכויות אדם.
הפתיחה ב-2027 נותרה בגדר תחזית
האפשרות המשפטית להקמת המרכזים כבר זכתה לתמיכת הפרלמנט האירופי, ומספר ממשלות החלו לעבוד מול שותפות פוטנציאליות. עובדה זו הופכת את השקת הפרויקט הראשון בשנת 2027 לאפשרית.
עם זאת, נכון ל-22 ביולי 2026 אין מדינה מארחת מאושרת רשמית, הסכם מפורסם, מפעיל מוגדר, קיבולת מוצהרת או תקציב סופי. ההליך החקיקתי טרם הושלם אף הוא באופן רשמי.
המכשול העיקרי אינו בניית המבנה הפיזי, אלא גורלם העתידי של האנשים. אם מדינת המוצא תמשיך לסרב לקבל את אזרחה, העברתו למדינה שלישית לא תביא כשלעצמה לסיום הליך ההחזרה.
מסקנה
האיחוד האירופי התקרב להקמת מרכזי החזרה מחוץ לשטחו. הפרלמנט האירופי תמך בתקנות החדשות, 19 מנהיגי מדינות קראו ליישם פתרונות חיצוניים, וחמש מדינות שוקדות על פיתוח מודל משותף.
מדובר בראש ובראשונה באנשים השוהים שלא כדין באיחוד האירופי ושנגדם עומדת החלטת החזרה, ולא בכלל המהגרים או מבקשי המקלט. היעד של שנת 2027 נותר הערכה של ראש ממשלת דנמרק, המימון האירופי טרם אושר, והמדינה המארחת טרם נבחרה.
כפי שמציינים מומחי International Investment, יעילות התוכנית לא תימדד לפי מספר המקומות שייפתחו, אלא לפי מספר ההחזרות שיושלמו כדין. ללא שיתוף פעולה מצד מדינות המוצא, המרכזים מסתכנים בלהפוך למוסדות כליאה ממושכים ויקרים. יציבותם תלויה בתקציב שקוף, פיקוח שיפוטי ושמירה על אחריותן של מדינות אירופה להגנה על זכויותיו של כל אדם.
שאלות ותשובות נפוצות
מהו מרכז החזרת מהגרים?
זהו מתקן במדינה שלישית שאליו ניתן להעביר אדם השוהה שלא כדין באיחוד האירופי ושנגדו עומדת החלטת החזרה.
האם יישלחו לשם כל מבקשי המקלט?
לא. התקנות המוסכמות נוגעות לאנשים שקיבלו החלטות החזרה. האפשרות לבחון בקשות מקלט חדשות בחו״ל נדונה בנפרד.
האם ניתן להעביר קטינים?
קטינים בלתי מלווים מוחרגים ממנגנון המרכזים בחו״ל.
מתי עשוי להיפתח המרכז הראשון?
פרדריקסן צופה השקה בשנים 2026–2027, אך טרם נקבע לוח זמנים רשמי.
היכן עשויים לקום המרכזים?
בדיונים הוזכרו רואנדה, אוגנדה ואוזבקיסטן, אך אף מדינה טרם אושרה.
האם התקנות נכנסו לתוקף?
לא. הפרלמנט האירופי אישר את הנוסח ב-17 ביוני, אך נדרש אימוץ רשמי על ידי המועצה ופרסום בכתב העת הרשמי.
האם מדינות יכירו אוטומטית בהחלטות החזרה של מדינות אחרות?
עדיין לא. ההכרה ההדדית תישאר וולונטרית ותיבחן מחדש שלוש שנים לאחר כניסת התקנות לתוקף.
כמה זמן ניתן להחזיק אדם במעצר?
עד 24 חודשים עם אפשרות להארכה של עד שישה חודשים נוספים.
מי יממן את המרכזים?
המדינות פועלות לקבלת מימון מתקציב האיחוד האירופי, אך תקציב ייעודי טרם אושר.
